החלטה בתיק ע"פ 8841/05

           ערעור על החלטתו של בית המשפט השלום בתל-אביב (השופטת ר' גרינברג), מיום 14.9.2005, שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 7442/99.         

1.        כנגד המערער הוגש בשנת 1999 כתב אישום בעבירות הונאה. לאחר הליכים ממושכים בהם נשמעו הוכחות הורשע המערער ביום 1.9.2005 בבית משפט השלום (השופטת ר' גרינברג). מיד לאחר הכרעת הדין, נעתר בית המשפט לבקשת המשיבה, והורה על מעצרו של המערער עד תום ההליכים. דיון לטיעונים לעונש נקבע ליום 14.9.2005. בפתח ישיבת הטיעונים לעונש הודיע המערער כי החליף את בא-כוחו, מהסניגוריה הציבורית, בעורך דין פרטי. עקב החלפת הייצוג ביקש המערער את דחיית הדיון למספר ימים כדי שבא-כוחו החדש יוכל להתכונן לתיק כראוי. במעמד זה, ביקש בא-כוח המערער את פסילת בית המשפט, "שכן אנו טוענים שהוא נגוע בשיקולים פסולים ממניעים אישיים אם את רוצה. אני חושב שבית המשפט חרץ את דינו בכך שהוא שלח אותו למעצר לפני שנשמעו הטיעונים לעונש". בקשותיו של המערער נדחו. בית המשפט סירב לפסול עצמו. בהחלטתה קבעה השופטת ר' גרינברג, כי "אני דוחה מכל וכל את בקשת הפסלות 'שהוטחה' בבית המשפט מבלי שהוסברה, אין לי בתיק הזה ולו שמץ וצל של מניע אישי כפי שטען [בא-כוחו של המערער] שלדבריו הוא איננו מכיר כלל את התיק"; לאחר דחיית בקשת הפסלות הודיע המערער לבית המשפט כי הוא החליט לוותר, "תחת לחץ של בית המשפט", על הגשת ערר בעניין מעצרו. כן ביקש המערער את דחיית הטיעונים לעונש ליום 22.9.2005. בית המשפט נעתר בתחילה לבקשת המערער ודחה את שמיעת הטיעונים לעונש, אך לבסוף קבע כי שמיעת הטיעונים לעונש לא תידחה. זאת, מאחר ו"בא-כוח הנאשם חוזר ואומר כי ההחלטות שקיבל [הן] 'בלחץ' של בית המשפט". המועד למתן גזר הדין נקבע ליום 18.9.2005.

2.        על החלטת בית המשפט לדחות את בקשת הפסלות הוגש, ביום 16.9.2005, הערעור שבפניי. כן התבקש עיכוב ההליכים בתיק. בהחלטת הנשיא א' ברק נדחתה, ביום 18.9.2005, הבקשה לעיכוב ההליכים. ביום 18.9.2005, המועד שנקבע לשימוע גזר הדין, ביקש המערער את דחיית הדיון עד למתן החלטה בערעור הפסלות. בית המשפט קבע כי יש לדחות את שימוע גזר הדין ליום 29.9.2005. ביני לביני, הגיש המערער ערר על מעצרו (ב"ש 93042/05; להלן - בקשת הערר). ביום 15.9.05 דחה בית המשפט המחוזי (השופט ד' רוזן) את עררו של המערער.

3.        המערער משיג על החלטת בית המשפט שלא לפסול עצמו. הוא חוזר על הטענות שהעלה בבקשת הפסלות ומוסיף עליהן טענות חדשות. לשיטתו, בית המשפט אינו נוהג בו באופן אובייקטיבי. המערער טוען, ככלל, כי בינו לבין בית המשפט שוררת אווירה קשה שנוצרה מאמירות חריפות של בית המשפט בעניינו. עילה נוספת לפסילת בית המשפט מוצא המערער במעצרו, לשיטתו, ללא הצדקה, לאחר הכרעת הדין וטרם שמיעת הטיעונים לעונש. עוד נטענו עילות שנוצרו לאחר בקשת הפסלות. כך למשל נטען שבית המשפט ניסה ללחוץ על המערער למשוך את הערר על המעצר בתמורה לדחיית הטיעונים לעונש עד למתן החלטה בערעור הפסלות. עוד נטען כי בסיום הדיון בית המשפט פנה לתובעת ואמר לה להגיש תלונה נגד המערער משהתברר כי הוא הצליח לגייס אמצעים לעורך דין פרטי ואין הוא נזקק לשירותי הסניגוריה הציבורית. המערער סבור כי התנהלות בית המשפט מעידה על דעה קדומה מצדו ולכל הפחות פוגעת במראית פני הצדק. על כן, מבקש הוא שמותב אחר יגזור את דינו.

4.        המשיבה מבקשת לדחות את הערעור. המשיבה סבורה כי טענת הפסלות הועלתה בצורה סתמית, ללא ביסוס עובדתי ולקראת סיומו של ההליך. חלק מהטענות שהועלו לוקות בשיהוי. עוד נטען כי החלטות בית המשפט במהלך הדיון, כמו למשל ההחלטה לשמוע את הטיעונים לעונש באותו יום, אינן מקימות עילת פסלות. כך גם לגבי אמירת בית המשפט באשר לצורך לחקור את המערער על חילופי הסניגורים. אין בכך הבעת דעה קדומה, אלא תופעה שבית המשפט ביקש להסב אליה את תשומת לב המשיבה.

5.        המערער הורשע אך דינו טרם נגזר. העובדה כשלעצמה כי ניתנה הכרעת דין בעניין פלוני, אינה שוללת העלאת טענה פסלות בשל עילה חדשה שנוצרה טרם מתן גזר הדין. השאלה העומדת לדיון היא, האם התנהלות בית המשפט בעניינו של המערער יוצרת חשש ממשי למשוא פנים, במובן זה שדעתו של בית המשפט "ננעלה", והליך שמיעת הטיעונים לעונש מהווה "משחק מכור" (ראו למשל: ע"פ 6980/04 סנס נ' ברוש (לא פורסם); להלן - פרשת סנס).

6.        עיינתי בחומר המונח לפניי. שמעתי, ביום 27.9.2005, את בעלי הדין. באתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. מקצת טענותיו של המערער מופנות כלפי צדקת החלטותיו של בית המשפט לגופן; דא עקא, החלטות דיוניות של בית המשפט, גם אלה שהן לרעת בעל דין, אינן יוצרות, כשלעצמן, עילת פסלות (ראו: ע"פ 6316/01 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). הדרך להשיג על החלטות אלו נמצאת בסדרי הדין הרגילים. כך באשר להחלטת בית המשפט להיענות לבקשת המשיבה לעצור את המערער אחרי שהורשע (השוו: ע"פ 153/93 שיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). החלטת בית המשפט נסמכה על אופי העבירות בהן הורשע המערער והחשש, המבוסס על מקרי העבר, מהימלטותו של המערער (ראו: ההחלטה בבקשת הערר). כך גם באשר להחלטת בית המשפט שלא לדחות לבסוף את שמיעת הטיעונים לעונש (השוו: ע"פ 5647/05 גוד-מאן מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). גם באמירת בית המשפט - ככל שנאמרה - בדבר בדיקת זכאותו של המערער לייצוג מהסניגוריה הציבורית, לא מצאתי עילה לפסילת בית המשפט. הגם שאפשר שמדובר באמירה מיותרת. לגופו של עניין, התבטאות זו אינה מעידה על גיבוש דעתו של בית המשפט לעניין עונשו של המערער. עוד אוסיף כי חלק מטענות המערער, כמו למשל הטענה בדבר אווירה קשה באולם הדיונים, נטענו בעלמא וללא ביסוס עובדתי כנדרש. בנסיבות אלו לא ניתן לקבל טענות אלו כעילת פסלות (ראו והשוו: פרשת סנס); תחושותיו הסובייקטיביות של המערער אינן מקימות עילת פסלות. המבחן לפסילת שופט - אובייקטיבי (ראו: ע"פ 199/85 אליעז נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 80). טענותיו של המערער אינן מראות כי קיים חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים מצד בית המשפט. בנסיבות העניין, אף למראית פני הצדק אין לחשוש.

           אשר על כן, הערעור נדחה.

           ניתנה היום, כ"ח באלול התשס"ה (28.9.2005).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /צש התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: